גלגל החיים 

קרה לכם פעם שעצרתם לרגע והסתכלתם על ההורים שלכם מהצד?
פשוט ניטרלתם לרגע את היותכם בן/בת שלהם?
אלו שני אנשים שהביאו אותנו לעולם, גבר ואישה, שהגורל הפגיש ביניהם ואיחד אותם
היתה ביניהם אהבה מטורפת כזו בדיוק כמו שאנחנו חווים
היו מריבות, פרידות, עליות, מורדות, פרפרים בבטן, התרגשות של האחד מהשני
ובסוף חתונה גדולה ושמחה, אבל עם שמחה אמיתית כזו, לא חרטה כמו היום שכל אחד עושה מהחתונה שלו הפקה אחת גדולה כדי להרשים את המוזמנים.
להבדיל מהיום, בזמנים ההם זוג התחתן בידיעה ברורה שזה לנצח, לכל החיים
היום לצערנו זוג מתחתן בידיעה ברורה שיש סיכוי "טוב" לגירושים וזה בסדר,
לא טוב, מפרקים את החבילה, למה להישאר ולסבול
הדור של אז הוא דור שורד, דור שמתמודד, אני מדברת על הדור של ההורים שלנו
יצא לי לבחון אותם ולהסתכל מהצד דווקא ברגע של משבר, רגע של וויכוח מלא בכעס
ואני אומרת לעצמי "ואלה, עם כל הכבוד שהם ההורים שלי יש כאן זוג שעדיין מתמודד וחי 35 שנה ביחד וחווה ועובר דברים לטוב ולרע"
באותו רגע פשוט באמת רציתי לא להיות שם, הרגשתי מיותרת, רציתי ממש לתת להם את הרגע שלהם, גם אם זה רגע של ריב.
ניסיתי לשים את עצמי בסיטואציה ולדמיין אותי נכנסת לעימות עם בן זוג ויש סביבי אנשים או בני משפחה או אפילו ההורים שלי... זה בלתי אפשרי.
הרגשתי שאולי אם לא הייתי שם הויכוח היה מתנהל אחרת, כן היו חילוקי דעות, כן היו טונים גבוהים אבל יש מצב שהם גם היו משלימים באותו רגע ואם לא באותו רגע אז אחרי שניים.
כבר מזמן אין להם את הלבד שלהם, את הזמן לריב, את הזמן להשלים, הכל נעשה תוך כדי השקעה, מסירות ודאגה ל-4 ילדים שלא משנה בני כמה הם, ואולי כבר כל אחד מהם הקים משפחה משלו, אבל ההורים, הם תמיד ירגישו צורך להיות שם.
ומצידנו הילדים, בואו נודה שהתפקיד שלהם כהורים לא נגמר עד שבאמת הכל נגמר,
וזו עובדה קיימת. גם אנחנו זקוקים להם ולא משנה באיזה גיל.
יש רגעים מסויימים בחיים שפשוט נמצא את עצמנו מחפשים את התמיכה, החום, ההגנה, הבטחון, והאהבה שרק הם יכולים לתת, זה שלהם, אף אחד אחר לא יכול לעולם למלא את המקום הזה.
כשחושבים על זה זה כזה קטע קטעי, איך שמתנהל מחזור החיים. הקטע של להיות צעיר ורווק, להכיר את אהבת חייך, להינשא, להביא ילדים, ופתאום גם יש לך נכדים, ואתה חווה הכל מהכל עם האישה שבחרת לחיות איתה.
יש לך להתמודד עם כל-כך הרבה דברים, מצד אחד אתה רואה איך השושלת מתרחבת, מצד שני אתה רואה איך החיים שלך חולפים ואתה כבר לא צעיר, הזיקנה לפניך וגם איתה אתה צריך להתמודד.
וואי פתאום זה נהיה מדכא..... אבל בואו נסתכל על מה שזה, זה פלא החיים, פלא הבריאה, כל אדם שעושה דרך כזו, וזו חתיכת דרך, זוכה לחוות את החיים זוכה להשאיר ממנו משהו לנצח, זוכה לא לעשות את הדרך הזו לבד, אלהים מייעד לו שותף שיהיה לצידו לאורך הדרך, כמו שאומרים "עד שהמוות יפריד".
בגלל זה כשאני מסתכלת על ההורים שלי, אני רואה שלמרות המריבות, החיכוכים, הצעקות, יש שם משהו מאוד חזק ומאחד.
זה כמו בניין ישן, כזה של כמה שנים טובות, שלא משנה כמה הוא יתמלא בסדקים לאורך השנים, הוא ישאר עומד וניצב.
דרך בנייה של הקשר, חיזוק שלו והתמודדות עם החיים ביחד הזוגיות מאריכה שנים וברוב המקרים לא ניתנת לפירוק.
מה אני יגיד לכם, הלוואי עלינו!